איך זה מרגיש להיות שקוף?

אתמול בערב במפגש האימון האישי, הייתה פריצת דרך. רגע תובנה חשוב.

המאומנת ישבה מולי ואמרה: "עכשיו אני מבינה שכל החיים אני מרצה אחרים. את ההורים, את המורים, את בעלי והילדים. אבל מה איתי? מתי פעם אחרונה עשיתי משהו בשבילי?

ואת יודעת מה קורה עכשיו? אף אחד לא באמת רואה אותי! לכולם אני מובנת מאליו, כשצריך משהו לסדר פונים אלי כי יודעים שאני אעשה הכל פיקס. אומרים לי שאני יפה, חכמה, חרוצה, אבל זה לא נוגע בי, אני לא מרגישה את זה.

את כל האנרגיה שלי אני נותנת לאחרים. אבל מה איתי??? מה אני משקיע בעצמי? כמעט כלום !!! לא פלא שהם לא יודעים מי אני באמת! אני גם לא מבקשת כלום בחזרה! אני שם כמו מכונה- עושה מה שצריך ועוזרת, לא מביעה התנגדות, לא אומרת לא, לא מבקשת כלום, לא אומרת את הדעות שלי, לא מראה את הרגשות שלי. אין גבול ברור והגדרה לאישיות שלי. אם היית מבקשת מאנשים להגדיר אותי ולהגיד מי אני, בלי שום קובע של עובדת/ אמא של/ אישתו של- לא נראה לי שהיו יודעים לענות לך!"

"אוקי, ואיך את מרגישה עם זה?", שאלתי.

"נורא, פשוט נורא. התובנה הזאת היא כמו לחטוף חתיכת סטירה.

בא לי לקום ולצרוח לכל העולם שמעכשיו אני מתחילה לבקש חזרה, אומרת 'לא' כשלא בא לי, משקיע זמן ואנרגיה גם בעצמי, שמה גבולות לנתינה לארחים ומבהירה כשמשהו לא מוצא חן בעיני."

"מעולה, זאת הייתה השאלה הבאה שלי- מה תעשי עכשיו? מה תשני בהתנהגות שלך?" אמרתי.

היא נשמה עמוק עדיין נסערת, ואמרה בהחלטיות: "שעכשיו אני נותנת גם לעצמי. אני חשובה לא פחות מאחרים. כשטוב לי- טוב לכולם ולהיפך. זהו, אני לא רוצה להיות שקופה יותר".